לךָ ולךְ — כשהעברית אומרת לך משהו על מגדר

טעות לעולם חוזר . ת | 113 ועתה הגיעה העת להסבר ענייני יותר על אודות השווא, הַהֶפְסֵק וההשפעה הארמית : הרב חנוך כהן משיב כי ה“לךְ“ הראשונה מנוקדת בשווא, משום שהיא מופיעה במקום של הֶפְסֵק : “סוף פסוק הוא ודאי הפסק, אך באמצע קטע — לפעמים זה הפסק ולפעמים לא, תלוי בהיגיון ובשיקול הדעת . בעצם, הפסק הוא מה שבלשון המודרנית מסומן בפסיק וחבורתו : נקודה, נקודה-פסיק, שלוש נקודות, קו מפריד וכדומה“ . תשובה זו אולי עונה על השאלה “איך“ — כלומר, כיצד נוצר השינוי — אך לא על השאלה “למה“ : מדוע מילה בהפסק נאמרת ונכתבת אחרת מאשר מילה שאינה בהפסק ? ולמה ההבחנה נוגעת דווקא למגדר — זכר או נקבה ? תשובה רבנית מקובלת גורסת : “כך נהוג בהרבה מילים בתנ“ך, שבהפסק משתנה להן הניקוד . הטעם הוא כי העצירה גורמת לשינוי בהגייה“ . רבנים אחרים טוענים כי “ישנן מילים המשתנות לעיתים בפנייה לנוכח“, ומביאים דוגמה מדברי אליהו לאלישע : “וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָך “ . סיבה נוספת המוצעת לתופעה היא השפעת הארמית . לדוגמה, הרב מאזוז שינה במקומות רבים בסידור הספרדי לשון זכר ללשון נקבה . אך שלוש הסיבות לעיל אינן ממצות...  אל הספר