56 | ד"ר רותי ברדנשטיין דוברים שיאמרו היום : “היה בא בדרך ושמע קול צווחות בעיר“ ( ברכות ט, ג ) — ייחשבו לעיתים כטועים, ויתוקנו : “בעת שהלך“ או “בזמן שהלך“ . אולם בלשון חז“ל, השימוש הזה היה תקין ומקובל, וסביר להניח שהעברית של שנת 300 לספירה לא תהיה זהה לעברית של 2025 — לא רק באוצר המילים, אלא גם במערכת הצורות, התחביר וההגייה . מכאן שצירופים כמו “היה יכול“ מקובלים כיום על רבים, ואף זכו — לאחר מאבק לא קצר — להכשר רשמי של האקדמיה ללשון עברית . ומה באשר לעתיד ? לפי אתר האקדמיה, הצורות אוּכַל, תוּכַל, יוּכַל ודומותיהן נבדלות מצורות עתיד אחרות בבניין קל . רוב הצורות הדומות שייכות לבניין הופעל — כמו יוּרַד ( העתיד של הוּרַד ) או יוּבַל ( מן השורש י-ב-ל בבניין הופעל ) . לעומתן, יוּכַל שייך לבניין קל . הסיבה לכך ככל הנראה היא שכיחותו הרבה של הפועל “יכול“, שגרמה לצורת העתיד החריגה להתקבע גם כאשר חוקים דקדוקיים אחרים כבר השתנו . מופתעים ? אני כבר לא .
אל הספר