הציווי שהפך לעתיד (ולפעמים ההפך)

52 | ד"ר רותי ברדנשטיין מצד אחד, צורת העתיד ממשיכה להתקיים בעברית, בעיקר בכתיבה ובסגנון גבוה . מצד שני, בשפת הדיבור — ובמיוחד בגוף ראשון — רבים מאיתנו כבר מזמן משתמשים במבנים חלופיים לציון עתיד, כמו “הולך ל-“ או “עומד ל-“ . למשל : “אני הולך להתחתן“, “אני עומד להתחיל עבודה חדשה“, “אני הולך לראות סרט“ — גם כשאין הליכה בפועל, אלא רק כוונה או תוכנית לעתיד . שני המבנים הללו כבר הפכו לחלק אינטגרלי מהעברית המדוברת . עם זאת, יש מי שמבחין ביניהם ומעדיף את “עומד ל-“ כמבנה תקני, בעוד “הולך ל-“ נחשב תקני פחות . מדוע ולמה ? שניהם התפתחו הרי באופן דומה מפועל תנועה לציין עתיד . והאם יש הבדל ביניהם ? ההבדל נעוץ בסוג העתיד אותו הם מציינים . ההסבר הוא ש“עומד“ נתפס כביטוי של פעולה מיידית, קרובה — משום שעמידה היא מצב סטטי . לעומת זאת, “הולך“ מציין תנועה — ולכן מתאים יותר לפעולה עתידית רחוקה או כללית . במובן זה, “הולך ל-“ מקביל למבנה האנגלי going to , שאף הוא מציין תוכנית או כוונה לעתיד . ומה בעתיד הקרוב באנגלית ? שם אומרים : about to ( במקור : קרוב ל- ) . כלומר, משהו שעומד להתרחש ממש עכשיו . כך או כך, העת...  אל הספר