36 | ד"ר רותי ברדנשטיין כך גם לגבי הצירוף “ויפרוץ בו“ במקום “ויפצר בו“ — “וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-אַבְשָׁלוֹם אַל-בְּנִי אַל-נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ וַיִּפְרׇ ץ-בּוֹ וְלֹֽא-אָבָה לָלֶכֶת וַֽיְבָרֲכֵֽהוּ“ ( שמואל ב, יג, כה ) — האם מדובר בטעות ? גם בעברית המודרנית אנו פוגשים שיבוצים מסוג זה : “אשנב“ במקום “אנשב“ ( מן השורש נ-ש-ב, בדומה ל- wind ו- window באנגלית ) , “עטלף“ מן “עלטה“, “חילזון“ מן “זיחלון“, “שערורייה“ מ“רעש“, “בלהה“ מ“בהלה“ — והרשימה עוד ארוכה . האם כל אלה טעויות ? או שמא העדפתן נובעת מקלות ההגייה ומהקשר תרבותי-פונולוגי עמוק יותר ? קלות הגייה משפיעה גם על תנועות . דוגמה מוכרת : הֶרגשתי במקום הִרגשתי . מה ההבדל בין השתיים ? בעיקר תחושתי, שכן שתיהן משמשות בפועל בשפה המדוברת . אם האקדמיה ללשון הכירה בשתי הצורות חיכֵיתי וחיכִיתי כצורות תקניות, מדוע לפסול את הנטייה לצירה גם בפעלים אחרים ? כך למשל, במקרא מופיעות צורות רבות בצירה בגוף ראשון ( כגון נִקֵּיתִי, צִוֵּיתִי, כִּסֵּיתִי ) וכולן לגיטימיות לצד הצורות המקבילות בחיריק ( נִקִּיתִי, צִוִּיתִי, כִּסִּיתִי ) ...
אל הספר