272 | רונית ולגרין אומץ כדי לומר עוד פרט, עוד תמונה, עוד רגע שנשאר חרוט עמוק . היא לא הרימה את הקול אפילו פעם אחת . כל מה שסיפרה הגיע מתוך מקום שקט . זה לא היה ריאיון דרמטי, אבל כל משפט הכיל חיים שלמים . הסיפור נשמע אחרת מהסיפורים שנחרטו בי . בסיטואציה הזו אמא סיפרה נתונים . מה היה, מתי ואיך . הדמעות שזלגו לאורך השנים, התבצרו ולא הופיעו כשישבה מול המראיינת מיד ושם . אבל אני מכירה אותן . כל כך מכירה אותן . מה שכן, אמא הצליחה להגיד פעמים מספר לאורך הריאיון שחייבים לספר . היא אמרה, "אני לא טובה בלדבר לאנשים זרים, אבל אני יודעת, שזה כל כך חשוב לספר . ברמה האישית אבל גם ברמה הלאומית . שאנשים ידעו מה היה שם . כי אם לא ידעו, זה הרי יחזור . אם לא ישמעו, זה יהפוך לדף משמים בספר היסטוריה . כזה שאף אחד לא מתעכב עליו . ועל מנת להבין איך להתגונן, כדי שזה לא יקרה שנית, חייבים לספר . חייבים לדעת . " שמחתי שאמא הסכימה לתת עדות . אבל אני יודעת שזה לא מספיק . כי הסיפור חייב להיות מסופר, בכל מקום, לכל אחד, בכל זמן . ככה אמא אמרה . ידעתי שביום מן הימים אני אספר את סיפורה . במרץ ,2024 שלושה ימים אחרי שקמתי...
אל הספר