264 | רונית ולגרין אותי שאלות, מנסה לשתף אותי, ואני מהנהנת . אומרת "כן" או "לא" גם אם אני לא בטוחה מה שאלו אותי . לפעמים אני רק מחייכת . קל יותר לחייך מאשר לנסות להבין . בלילה אני ישנה טוב . אין לי חלומות . ישנה בשלווה עד הבוקר . אולי זה הדבר הטוב היחיד שנשאר לי . השינה . כשהיא מגיעה, היא מביאה שקט . שום זיכרונות רעים . שום מחשבות . רק ריק מוחלט . מדי פעם מגיעה לבקר אותי עוד בחורה נחמדה . אין לי מושג מי זו . היא אומרת שהיא הבת שלי, אבל אני לא זוכרת שיש לי ילדים . אני מסתכלת עליה, מנסה לחפש בפנים שלה משהו מוכר . עיניים, חיוך, קול . אולי כן, משהו מוכר, ואולי לא . היא מחזיקה לי את היד, מדברת אליי בקול, מספרת לי על עצמה, עליי, עלינו . לפעמים אני רואה שהיא קצת דומעת . אני מחייכת אליה, מנסה שלא להראות לה כמה אני אבודה מולה . אמא שלי, איפה היא ? אני צריכה לשאול אותה שתסביר לי . היום היא הגיעה שוב, הבחורה הנחמדה הזו . אמרה שזה יום השואה . הנהנתי, למרות שלא היה לי מושג על מה היא מדברת . אני מול הטלוויזיה ברוב הזמן . מנמנמת . ממילא אי אפשר להבין מה קורה על המסך . האמת, אני רק רוצה לצאת מפה ולחזו...
אל הספר