ירושה שקטה | 259 לא זוכרת בת כמה אני . רונית אומרת שאני כבר בת תשעים וחמש . לא נראה לי שאני כל כך זקנה . לפעמים אני מסתכלת על הידיים שלי ורואה קמטים וורידים שאני לא זוכרת שהיו שם . אני מזיזה את האצבעות, מופתעת מהאיטיות, אבל מבפנים אני עדיין עליס היפה והאלגנטית . הימים האחרונים מעורפלים . אני לא בדיוק מבינה איפה אני נמצאת . אני גם לא כל כך אוהבת לשבת למטה ולהתאמץ לעשות סוציאליזציה . רוב הדיבורים חומקים ממני . אבל ממשיכה בפאסון של "אני בעניינים" . יושבת עם שאר הדיירות, מחייכת במקומות הנכונים, מהנהנת בראש, אבל האמת ? אני לא באמת יודעת על מה מדברים . לפעמים נדמה לי שהם מדברים מהר מדי . לפעמים אני לא מצליחה לעקוב אחרי נושא השיחה . לפעמים אני פשוט עייפה מלנסות . היא מגיעה הרבה . כמעט בכל יום . גם העיתון, ידיעות אחרונות, מגיע אליי בכל בוקר, כמו בסוטין . את המסורת של לקרוא את העיתון בכל בוקר אני ממשיכה באדיקות . מדפדפת בעיתון . האמת, לא ממש קוראת כי את הרוב אני לא מבינה, אבל הם לא יודעים שאני לא קוראת . לא סיפרתי להם . אני צופה הרבה בטלוויזיה . או יותר נכון הטלוויזיה צופה בי מביטה בה . אחרי רו...
אל הספר