254 | רונית ולגרין שלי, אבל העיניים אחרות . כאילו אני מסתכלת מבחוץ על מישהי אחרת . מישהי שהולכת להיכנס לסצנה קשה במיוחד בחיים שלה . הנסיעה עברה בערפל . לא זוכרת מי הסיע, לא זוכרת אם דיברנו . הגענו בשתיקה לביתה של בובו, אחותי היחידה שנותרה לי מכל מה שהיה לי פעם . דירונת במגדל דיזנגוף סנטר . המקום הזה שתמיד היה בית, ופתאום נראה כמו משהו אחר לגמרי . היא כבר הייתה שם . רונית . וגם זה שאיתה . עמדו שם בסלון הקטן, ונראו כמו אנשים שלא יודעים איפה לשים את עצמם . איך עומדים ברגע כזה ? איך מביטים ? מה עושים עם הידיים ? והם הביטו בי . במבט הזה של אנשים שיודעים דברים ומחכים שגם את תדעי . מבט שאומר הכול בלי מילה אחת . הרגשתי כאילו הם מחזיקים בתוכם משהו, ולא מוצאים את המילים כדי שלא לשבור לי את הלב . לא הייתי צריכה שידברו . הכול היה ברור . המבטים, השתיקה, האוויר בדירה, הכול אמר לי בבת אחת מה שקרה . נשארתי לבדי . המשפט הזה פשוט נכנס לי לראש, כמו משהו שהיה שם תמיד וחיכה . נכנסתי לחדרה של אחותי . הצעדים מהסלון לחדר נראו לי נצחיים . כמו ללכת לכיוון של משהו שכבר לא אוכל לבטל אחר כך . היא הייתה במיטתה . נר...
אל הספר