248 | רונית ולגרין שיחוסו עליי ? הם בטוחים שאני סתם עייפה, סתם טרודה, או קצת מבולבלת . אולי עסוקה בעצמי . אז אני משאירה אותם לחשוב מה שנוח להם לחשוב . האמת, האמת הרבה יותר קשה . וגם לי לא תמיד נעים להסתכל עליה . דוחקת את המחשבות הצידה . משתדלת לא להתעכב עליהן . אבל משהו בפנים כמו מתכווץ . רונית שכנעה אותי לקחת עזרה . "אמא, את צריכה מישהי איתך . זה לא בושה . זה אפילו טוב . עובדת זרה," היא אמרה, כאילו מדובר בסתם משהו . ולא באישה שתהיה לי בתוך הבית, בתוך החיים . "היא תעזור לך בניקיונות," היא אמרה, כשהיא יודעת ומכירה את נקודת החולשה שלי, "זה ייתן לך ביטחון . ולא תהיי לבד כל כך . " הגיעה מריציקה . בחורה שקטה ממולדובה . נחמדה, חייכנית, מסודרת, דיברתי איתה ברומנית . אבל אני, אני לא אהבתי את זה . לא אהבתי את הצל שלה במטבח, את נוכחותה כשהתלבשתי, את נוכחותה התמידית בבית . כל תנועה שלה, כל צל, הזכיר לי שאני כבר לא לבד, שאני כבר לא אדון לעצמי בממלכה הקטנה שלי . לא אהבתי שפתאום אני צריכה להסביר למישהי מה אני רוצה לאכול, כאילו איבדתי את היכולת הבסיסית ביותר לדאוג לעצמי . זה היה כמו להודות בקול רם שא...
אל הספר