ירושה שקטה | 241 הרצפה היה קשה . נחבטתי בכל גופי . אני כבר לא צעירה כל כך . אני בת שמונים ושבע . האוויר ברח לי מהריאות . ניסיתי לצעוק, אבל הקול לא יצא . היה שקט מוחלט . שקט מפחיד . כמו פעם . כמו אז, במקום ההוא . הוא משך לי את התיק מהידיים, לא דיבר . לא צעק . רק תפס וברח . נשארתי על הרצפה . שוב ראיתי את המוות מולי . הרגשתי שאני שוב שם . מול החיילים הגדולים עם הרובים . העיניים שלי התמלאו דמעות, אבל הן לא זלגו . הגוף שלי קפא . זיכרונות מהעבר עלו בלי שליטה . רצים לי מול העיניים כמו סרט ישן ומטושטש . לקח לי כמה דקות לקום . אולי יותר . בקושי עמדתי . המפתחות של הבית שהוצאתי מהתיק בזמן, היו אצלי ביד . איכשהו עליתי הביתה . נשמתי בקושי . הזעקתי עזרה . התקשרתי לחתני, שעובד בתל אביב . הוא הגיע במהירות, הזעיק את המשטרה וצלצל לרונית . וזהו . אני לא זוכרת יותר . "בואי מהר," הוא אמר לי, "אמא שלך נשדדה . " לא דיברתי . טסתי בכביש . הגעתי אליה כמה שיותר מהר . הבית היה מלא שוטרים . אמא שכבה על המיטה . היא לא בכתה . עיניה היו מבוהלות, עצובות, שקועות . מסביב לעין שמאל היה פנס ענקי וכחול, מעל עין ימין חתך מכ...
אל הספר