236 | רונית ולגרין כדי לשרוד, כשפחדתי מכל רעש קטן, מכל דפיקה בדלת . ופתאום, הילדה שלי עומדת שם בגאווה, שייכת למקום הזה, מוגנת, חלק מצבא . לא עוד רדיפה . לא עוד פחד . באותו רגע, משהו בתוכי הרגיש חזק יותר . כאילו כל מה שעברתי הוביל בדיוק לנקודה הזו . לא רק שניצלתי, גם בניתי עתיד . וגם אם זה רגע קטן, הוא היה עבורי ניצחון אחד ברור וצלול . בהמשך, אחרי הצבא . הבת שלי רונית, שתמיד הייתה נחושה, עשתה חיל בעבודתה . למרות שבהתחלה, אני מודה, לא הבנתי מה היא עושה . היא קלינאית תקשורת, ואני מודה, עד היום אני לא באמת מבינה עד הסוף מה זה אומר . אני רק יודעת שהיא עובדת עם ילדים, ובעיקר עוזרת להם לדבר . לפעמים זה נשמע לי פשוט, ללמד לדבר, אבל אני מבינה שזה הרבה יותר מורכב ממה שזה נשמע . יש שם משהו רגשי, עמוק . עבודה של סבלנות, של הקשבה . של לגעת בילד שלא מצליח להוציא מילה ולתת לו קול . כשסיפרה לי לראשונה שהיא רוצה ללמוד את זה, לא התלהבתי . לא רבנו, אבל אמרתי לה מה שאני חושבת . "למה, רונית ? למה לך להיכנס לעולם כזה מלא קושי ? לעבוד כל החיים עם ילדים שמתקשים לדבר, שמתקשים להבין, עם הורים מיואשים, עם בכי ות...
אל הספר