230 | רונית ולגרין התכווץ . לא אמרתי הרבה, לא כל כך ידעתי אם אני מרוצה מזה . זה לא היה מובן מאליו . לא קל לפתוח את הלב, לא קל לעמוד מול הזיכרון . אבל נתתי את ברכת הדרך . כשחזר ראיתי בעיניים שלו שהיה חשוב שייסע . ואז, כשנכדי השני הגיע לכיתה י"א, גם הוא רצה לנסוע . ורונית, הבת שלי, החליטה להצטרף . היא באה בלי להודיע מראש . פתאום הופיעה בדלת, עם המבט הזה שלה, כשהיא נחושה, אבל גם קצת מהוססת . ישבנו במטבח . שתינו קפה . אהבנו לשתות קפה ביחד . היא הסתכלה עליי, ואז הניחה את הספל על התחתית . "אמא," היא אמרה, והקול שלה רעד טיפונת, אבל רק מי שמכיר אותה ממש היה שומע את זה, "אני נוסעת איתו לפולין . " הנהנתי . כבר ידעתי . "אמא . . . " היא חיכתה, כאילו מחפשת את המילים הנכונות . ואז, "אני רוצה שתבואי איתנו . " היד עם הכפית שבה בחשתי את הקפה, קפאה . שתקתי . "בואי," היא המשיכה, "תבואי איתנו לאושוויץ . תספרי לתלמידים . תספרי לכולם . תעמדי שם, תראי להם שאת פה ואת חזקה . שאת חיה . שהם לא הצליחו לשבור אותך . זה לא רק סיפור, זו את . " עדיין שתקתי . היא המשיכה לדבר, אבל אני כבר לא שמעתי הכול . המילים שלה התער...
אל הספר