224 | רונית ולגרין להאמין לה . לא הייתה לנו ברירה אחרת, והיא הייתה משכנעת . כל כך משכנעת . אחרי כל מה שעברנו, כשהגענו לארץ, אמא מצאה את העוגן שלה, ואת שלנו, ברחוב מרים החשמונאית בתל אביב . הייתה לה דירונת קרקע קטנה, סלון ועוד חדרון פתוח, מטבח קטנטן . המקום הזה היה מקור היציבות שלנו . גם בארץ, הביחד אצל אמא, כל יום אחרי הצוהריים, היה הבסיס של כולנו . כשרונית נולדה, אמא ישר התגייסה למשימה . "אין מצב שמוציאים את התינוקת מהבית," היא אמרה, "אם לך אסור לטפל בה, אני כאן . הכול יהיה בסדר . " וכך היה . היא עברה לגור איתנו, איתי ועם נתן, בשנתה הראשונה של רונית . היא זו שטיפלה, האכילה, קמה בלילה וחיבקה . הייתה מחבקת את הקטנה, ואחר כך אותי, ואמרה, "את מטפלת בתינוקת דרכי . " רונית קראה לה מומו . מומו השתרש במשפחה . אמא הייתה אישה מאמינה . אפילו אחרי כל מה שעברנו היא לא איבדה את אמונה . המטבח שלה היה כשר, היו לה כלים מיוחדים לפסח, ומטפחת קרושה קטנה שהייתה מניחה על ראשה כשהדליקה נרות שבת . איך את עדיין מאמינה ? היה שואל אותה נתן, שהיה אתאיסט מוחלט . אחרי כל מה שעברת . ואמא רק חייכה והייתה אומרת בשקט ...
אל הספר