218 | רונית ולגרין כשהיא הסכימה לקחת עזרה, זה לא היה פשוט . הפעלנו לחץ כבד . היא שונאת שמסתובבים לה בבית, מזיזים לה את הדברים, שואלים שאלות מיותרות . אבל זה היה חייב לקרות . היא כבר לא יכלה להישאר לבד לגמרי . רונית מגיעה אליה לפעמים, עם הילדים . הילדים צוחקים מהעברית העילגת של אמא, מלאה שגיאות דקדוקיות . לפעמים אני רואה את אמא ממציאה מילים שאין לה, כתרגום ישיר מהונגרית, והילדים מהנהנים, כאילו הכול מובן להם . אהבה בלי שפה . זה מספיק . לפעמים אני עומדת מהצד ומסתכלת עליה כשהיא מדברת איתם . איך היא מלטפת את ראשם, איך היא מנסה להבין על מה הם מדברים, גם כשהקצב שלהם מהיר מדי בשבילה . וכל הזמן הזה אני חושבת : מי היה מאמין שהיא תזכה לראות נינים . נינים אמיתיים . ואז, כמו בתסריט שראיתי כבר פעם, או פעמיים, החיים לוקחים תפנית . כזאת שאתה יודע שהיא תבוא, אבל תמיד מקווה שלא עכשיו . בפברואר 1998 נתן לא הרגיש טוב . משהו קטן . כבדות, עייפות, שיעול . מהר מאוד רופא, מיון, ואז ניתוח מעקפים . הלב . הוא בן שמונים וארבע, אבל שוחה כל בוקר, הולך, אוכל טוב . אני שומרת עליו, על התזונה שלו . הגוף שלו חזק, הראש חד...
אל הספר