214 | רונית ולגרין משהו קליל, צבעוני, עם ציורים של נעורים . אבל מה שמצאתי לא היה קליל בכלל . היו שם, כן, גם דפי תמר, וגם "שני רעים יצאו לדרך", אבל עיניי קלטו משהו אחר . על השולחן, על הרצפה, ליד הכרית . שורה של ספרים . ק . צטניק . אלי ויזל . "הנער ברכבת" . ו"מאה ילדים שלי", חצי פתוח, סימנייה בין העמודים, כאילו הרגע הניחה אותו . עמדתי שם רגע, מול המדף שלה, ולא ידעתי איך להתייחס לזה . היא מעולם לא סיפרה לי שהיא קוראת ספרי שואה . תהיתי על מה היא חולמת בלילות אחרי קריאה כזו . חשבתי שאולי, כמו שאני בורחת מהעבר שלי לשגרה ולשתיקות, היא בורחת ממנו למילים של אחרים . הייתי תולעת ספרים מגיל מאוד צעיר . העדפתי לשקוע בדפים ולא במילים שנאמרו בקול, אולי בגלל שהבית שלי היה בית שקט . שקט מדי . הספרים היו עבורי מפלט, מרחב מדומיין שבו יכולתי לנשום, לחיות חיים אחרים . לא פעם הייתי נכנסת לעלילה עד הסוף, שוכחת מהעולם שמסביב . עולם שני שבו הצלחתי להבין, להרגיש . שם, בתוך המילים, הייתה לי ההזדמנות לגעת במה שלא יכולתי לשמוע או להסביר . אהבתי את היכולת לצלול פנימה לעלילת הספר, את העניין, ההזדהות, ההרפתקאה שהספרי...
אל הספר