ירושה שקטה | 209 שאפילו כשהלכתי למכולת השכונתית לקנות לחם וחלב, שמעתי את הדיונים ברדיו הקטן שעמד ליד הקופה . המוכר לא הפסיק להקשיב . גם הוא הקשיב . כולנו הקשבנו . לא משנה איפה היינו . ישבתי במטבח, עם כוס תה, והרדיו פתוח . לא יכולתי לזוז . הרגשתי שהקולות האלה מדברים גם בשמי . המשפט היה רגע של התמודדות כואבת מאוד . המשפט החזיר לי את הסיוטים, את חוסר השינה, את מחנה ההשמדה אושוויץ . אבל לצד הקושי העצום הייתה סוג של הקלה . בפעם הראשונה החברה בישראל הקשיבה . באמת הקשיבה . הקשיבה לשורדים . לא דיברו עלינו בתור "הניצולים המסכנים", לא הרחיקו אותנו עם מבטים מרחמים, ולא שאלו יותר, "למה לא נלחמתם ? " בפעם הראשונה פשוט נתנו לנו לדבר . בלי השאלה למה הלכתם כצאן לטבח, בלי התמיהה למה לא התקוממתם . לא היו שאלות . רק הקשבה . ובפעם הראשונה באמת שמעו אותנו . הקול של התובע גדעון האוזנר היה ברור, חד, כמעט כמו פסק דין מראש . "אני מאשים," הוא אמר שם במשפט, ואני הרגשתי שהוא אומר את זה גם בשבילי . בשביל אבא שלי, בשביל כל אותם אלה שלא חזרו . והעדויות היו קשות אך נקיות . בלי דרמטיות . עם פרטים פשוטים, קרים, מצמררים...
אל הספר