206 | רונית ולגרין הכרתי את הסיפורים, כל כך טוב הכרתי . וזה הספיק לי . והרגשתי שאסור לי לתת לזה לסחוף אותי איתה . אסור לי לשקוע ביחד איתה . אז הסתגרתי בחדר שלי . אף פעם לא ידעתי מה לעשות עם זה . היה בי פחד מוזר שזה יידבק . שאם אסתכל יותר מדי עמוק, גם אני אפול לתוך החור השחור הזה . הייתי מדליקה מוזיקה באוזניות, מתנתקת . לפעמים בורחת לספרים, לעולמות אחרים . כל דבר שיכול למשוך אותי החוצה מהעצב הכבד שירד על הבית . אבל כשהייתי הולכת לישון, לא יכולתי שלא לחשוב עליה . איך היא נמצאת שם בסלון, עיניים פקוחות ולא רואות, כאילו מחכה שמשהו ישתנה . הרגשתי שאני צריכה לשמור על עצמי, לא להיסחף לתוך העצב שלה . והרגשתי ייסורי מצפון . זו הייתה ההתחלה של ייסורי המצפון . כאלה שילוו אותי כל חיי, בכל דבר שאני עושה . תמיד יצופו ייסורי מצפון והרגשה של "אני לא ממלאת אחר הציפיות" . לא באמת . כי אולי היא רוצה שאהיה איתה בחוויה הזו ? אז, כילדה, לא ידעתי וגם היום, כאישה בוגרת שכבר איבדה את אמא, אני עדיין לא יודעת . כשהתחתנתי, ועזבתי את הבית, ידעתי שביום השואה אני חייבת להגיע אליה . לתת חיבוק . להגיד, "אני פה . " אני ...
אל הספר