ירושה שקטה | 185 תספורת קארה קצרה . חלק היו מאופרות, חלק עם פנים חשופות, אני כהרגלי, אלגנטית . חלק מהנוכחים דיברו עברית שוטפת, אחרים, כמוני, עברית די עילגת . היו שם רומנים, פולנים, תימנים, עולים מצפון אפריקה, כולם שונים וכולם אותו דבר . עם צו ביד ופנים דרוכות . היה רעש, שמות שנקראו בקול . מישהו שאל אותי אם עברתי בדיקות דם . אמרתי שלא . הוא סימן לי ללכת לחדר בצד . מישהו אחר שאל אם אני יודעת להקליד . אמרתי שלא, אבל אני לומדת מהר . הוא חייך . הרגשתי גאווה ובושה . מצד אחד, הנה, אני חלק . קוראים לי בשם . רושמים אותי . סופרים אותי . מצד שני, כל כך הרבה לא ידעתי . לא את השפה, לא את המנהגים, לא את חוקי המקום . לא ידעתי אפילו מה לובשים כשמגיעים לצבא . אבל משהו בתוכי התיישר . נעמד זקוף, כמו אותם גברים שראיתי בקפריסין, עם מבט קדימה . החלטתי שלא אשאל יותר מדי, פשוט אקשיב, אראה, אלמד . ואז הגיע התור לבדיקה שלא אשכח . שיקוף ריאות . אמרו לנו להיכנס, שתיים-שלוש בכל פעם . החדר היה חשוך, עם מין לוח מתכת גבוה שמולו עמדנו . הקירות היו מצופים אריחים בצבע ירוק בהיר, התקרה נמוכה, והריח - ריח של יוד ואבק . הת...
אל הספר