ירושה שקטה | 179 השנייה, צפופות . כמעט שלא היה מקום לזוז . הפאן יורק תוכננה ל- 1,500 איש . בפועל הצטופפנו עליה כמעט 8,000 - פי חמישה מהקיבולת שלה . גוף אל גוף, דרגשים אחד מעל השני, בלי מרווח, בלי אוויר . רק תקווה . שמענו לחישות במחנה ההמתנה לפני העלייה לאוניות . אנשים דיברו על כך שאלו ספינות מיוחדות, שמי שיצליח לעלות עליהן יגיע לארץ . הגיעו אנשים מכל רחבי רומניה . כל אחד בא עם הסיפור שלו, עם הפחדים, עם החלומות . כל אחד קיבל פינה קטנה . המקום שלי היה בדרגש העליון, ליד התקרה . בקושי יכולתי לשכב שם בלי להכות בראשי בקורות העץ . אבל זה לא שינה . היינו בדרך הנכונה . כל דבר היה עדיף מהישארות מאחור . על הסיפון לא היה שקט . היו בכי של ילדים, צעקות של עייפות, תחושת חוסר אונים באוויר . אבל גם תקווה . היו גם חיוכים פה ושם . מישהו שהתחיל לשיר שיר ישן, מישהי שנתנה לילדה קטנה חתיכת תפוח . החום האנושי הזה החזיק אותנו . הידיעה שאנחנו לא לבד . שכולנו יחד בזה . הייתה תחושה שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר . שלמרות התנאים, הפעם נצליח . הפעם באמת נגיע . ב- 27 בדצמבר 1947 יצאנו לדרך . שתי הספינות הפליגו יחד . האו...
אל הספר