ירושה שקטה | 175 שאין לנו כוח להילחם . לא לבד . עמדנו שם כמה דקות . אמא ניסתה לדבר . להסביר . האישה ניערה את ראשה . סגרה את הדלת באיטיות . נשארנו בחוץ . הסתכלנו זו על זו . לא אמרנו כלום . פנינו לקרוב משפחה שלנו, מהבודדים ששרדו . הוא הכיר מישהו בעירייה . עזר לנו, דיבר בשמנו . בסוף, אחרי כמה ימים של חוסר ודאות, הוציאו אותם מהבית שלנו . ראינו אותם אורזים . מעט מאוד חפצים . כנראה גם הם לא גרו שם הרבה זמן . לא היינו מסוגלות אפילו לשים לב, אם הם לוקחים חפצים שהיו שלנו . עבורנו, כל יום שהם היו שם היה כמו חור נוסף בלב . הם לא התנצלו . לא הסבירו . פשוט לקחו את עצמם והלכו . חלמנו על הרגע הזה כל התקופה הנוראה, הרגע שנחזור הביתה לסיגט . דיברנו על זה כל הזמן . התגעגענו, ציפינו . אבל כשהוא הגיע, גילינו שזה אותו הבית, אבל לא אותו המקום . כשזה סוף סוף קרה, ההרגשה הייתה אחרת . זרה . זה היה לחזור לבית שגירשו אותך ממנו . למקום שבו הילדות הייתה כל כך טובה ומחבקת ואז במפץ אחד הכול התהפך . מצאנו בבית כמה כלי מיטה, קצת בגדים . הרבה מהדברים נעלמו . חלק מהרהיטים נעלמו . השטיח לא היה . הספרים של אבא לא היו, הכל...
אל הספר