168 | רונית ולגרין איפה נולדתי, מי בני המשפחה שלי . היא חזרה ואמרה לי, "עליס, את חייבת לזכור . את הבת שלי . את מסיגט . אחותך זו בובו, יש לך אח בשם אוטו, את אוהבת שוקולד . " היא אמרה את זה בלחש, כאילו רוצה לאחות את החלקים שהתפרקו בי . היו רגעים שרציתי פשוט לשכב ולא לקום יותר . הכי קל היה לעצום עיניים ולהפסיק . אבל אמא לא נתנה לי . היא תמיד מצאה כוח למשוך אותי קדימה . לא יודעת מאיפה שאבה את הכוח הזה . אולי כי היא ידעה שיותר מהכול צריך לא ליפול . הגופות בצידי הדרך נעשו חלק מהנוף . כמו העצים או האבנים . הפסקנו להביט עליהן כאל בני אדם . זו הייתה הדרך היחידה לא להשתגע לגמרי . באחד הימים האחרונים של הצעידה, חלפנו על יד עגלה הפוכה . היו שם חפצים מפוזרים, בגדים, תמונות . ראיתי תמונה של משפחה, הורים עם ילדים, כולם מחייכים . חשבתי על התמונות שלנו שנשארו בבית . על האלבום שהיה לאמא . מי מביט על התמונה ההיא היום ? רציתי לקחת את התמונה ההיא איתי . לשים בכיס, שיהיה לי משהו להיאחז בו . אבל פחדתי להתעכב אפילו לשנייה . פחדתי להישאר מאחור . את הימים הבאים של הצעידה כבר לא זוכרת בבירור . הכול התערבב . הרגל...
אל הספר