162 | רונית ולגרין מי שלא יכלה עוד ללכת, נפלה או הפסיקה, נורתה על ידי הגרמנים . בדרך עברנו בכפרים . אם מישהו ניגש לברז לשתות קצת מים, גירשו אותנו ככלבים שוטים . בובו, שחלתה בטיפוס, הייתה רזה מאוד עם בטן נפוחה והתקשתה ללכת . אמא ואני החזקנו אותה בשני הצדדים, בת דודתי דחפה אותה מאחור וגררנו אותה איתנו . המשימה הייתה ברורה - לא לאפשר לה ליפול . לא משנה כמה היא חלשה, כמה הרגליים שלה רועדות, אסור לה לעצור . בשום מחיר . בצידי הדרכים היו שרועות גופות . לפעמים הן היו מכוסות . מדי פעם הרמנו את הכיסוי וראינו בן אדם שעדיין חי מתחת לשמיכה . מביט בנו . המבט בעיניים שלהם, מבט של מישהו שיודע שהסוף קרוב, שיודע שננטש . ועדיין, עיניים שמתחננות למשהו . מילה . מבט . אבל גם את זה לא יכולנו לתת . לא יכולנו לעזור . המשכנו ללכת . חשבתי שאם האופציה היא לראות את אבא במצב כזה, אני מעדיפה שלא לראות אותו בכלל . הייתי נרדמת תוך כדי הליכה ונופלת על זו שלפני . אמא הייתה מעירה אותי, גוררת את בובו, העיקר שלא להישבר ולמות . רק לא ליפול . בדרך מטוסים התחילו להפציץ אותנו . שכבנו בשדה פתוח עם ידיים על הראש . אמרתי לאמא שתכ...
אל הספר