ירושה שקטה | 157 עבדה במטבח, יחד עם בת הדודה שלנו . אני ואמא נשלחנו לבית החרושת עצמו . העבודה הייתה קשה, מונוטונית . עמדנו שעות על הרגליים, חותכות, מבריגות, מרכיבות . הידיים כאבו, הרגליים רעדו, אבל הפקודות המשיכו להגיע, "מהר," "יותר מהר," "לא לעצור . " רעש המכונות היה בלתי נסבל . אי אפשר היה לשמוע את המחשבות שלך מרוב רעש . ובכל זאת, בתוך כל הרעש הזה, כל אחת הייתה שקועה בחרדות שלה . מתי תיפול ? מתי יעצרו אותה ? מתי תעשה טעות שתעלה לה בחייה ? הגרמני ששמר עלינו היה שונה מהאחרים . לא היה טוב, אבל גם לא רע כמו אלה שצעקו והרביצו . לפעמים, כשאף אחד מהממונים עליו לא היה בסביבה, היה מושיט יד עם כריך . בפעם הראשונה שזה קרה, קפאתי על מקומי . המבט שלי נע אליו, ואז לצדדים, בחיפוש אחר המלכודת . מה הוא רוצה בתמורה ? האם זו בדיקה ? האם מישהו אחר רואה ? ריח הלחם היבש היכה באפי והבטן שלי התכווצה מרעב שהיה חזק יותר מהפחד . ידי רעדה כששלחתי אותה, חוטפת את הכריך ומיד מסתירה אותו בבגדיי, כאילו גנבתי נכס יקר . הוא ראה את ההבעה שלי, את הבלבול, ואמר בשקט, "מה את חושבת, שכולנו אותו הדבר ? " הוא היה מאלזס . צרפת...
אל הספר