152 | רונית ולגרין הסתכלנו אחת על השנייה ולא האמנו . לבנות מפעל ? בקושי הצלחנו לעמוד, אז לסחוב בלוקים, לערבב מלט, לגרור עגלות ברזל ? אבל לא הייתה ברירה . זאת הייתה העבודה . זאת הייתה ההישרדות . כל שתי בנות סחבו שק מלט ששקל כמעט פי כמה מהן . 80 קילו . לא יודעת איך עשינו את זה . באמת שלא . אבל עשינו . כי ידענו שזו הדרך היחידה לשרוד . היינו מעבירות לבנים אחת לשנייה על מנת להעלות אותן לקומות גבוהות . הלבנים היו משולבות בזכוכיות, ומהר מאוד כפות הידיים שלנו היו חתוכות לגמרי . המשכנו לעבוד . לא הייתה ברירה . לא היה זמן להתלונן, לא היה מקום לרחמים עצמיים . כל צעד, כל הרמה של לבנה, היו מאבק הישרדות . לפעמים מישהי פשוט התמוטטה באמצע העבודה . השומרים לא חיכו . גררו אותה הצידה, בעטו בה, לפעמים השאירו אותה לשכב שם שעות . אנחנו רק הסתכלנו בעיניים כבויות והמשכנו לעבוד . כשהשומרים לא היו מרוצים, הם הרביצו . אם עצרת לרגע, נשמת לשנייה, אם נראית חלשה, קיבלת מכות . עבדנו בין עשר לשתים-עשרה שעות ביום . בשבוע הראשון, ראינו מין קערה או מכל גדול עם שישה ברזים . בלי לחשוב פעמיים התפשטנו והתרחצנו אחרי שלא התרחצ...
אל הספר