142 | רונית ולגרין פתע, סלקציה נוספת או שמישהו מת . אני, אמא ואחותי שמרנו אחת על השנייה . כשמישהי שקעה בדיכאון, שתי האחרות ניערו אותה, משכו אותה, החזיקו אותה בחיים בכוח . בלעדיהן לא הייתי שורדת . הסתכלנו אחת על השנייה בעיניים, לא האמנו למה הפכנו - קרחות, שמלות קרועות, שלדי אדם, עיניים כבויות . הריח חדר לעור, לשיער, לנשמה . לא רק מהבלוק, אלא גם מבחוץ . מהעשן הכבד שהיתמר כל הזמן מהארובות . ריח שהפך לחלק מאיתנו . ריח שאני נושאת איתי עד היום . אפילו הקול שלנו השתנה . דיברנו בלחישות . כמעט לא הוצאנו מילה מיותרת . כל מילה עלתה בכוח, כל משפט דרש מאמץ . השקט בבלוק היה כבד, מעיק . אפילו הבכי הפך שקט, חנוק, מוסתר . בכי היה בזבוז של אנרגיה שלא הייתה לנו . היינו מחוקות, ריקות, רעבות עד כאב . לא נשארה בנו תחושת אנושיות . היינו אדישות . אפתיות . מחכות ליום הבא, רק כדי לשרוד עוד לילה . העובדה שלא היו מים נקיים, לא לשתייה ולא לרחצה, שהשירותים היו לא יותר מחור שחור, בור פתוח, מלא בצואה, עם ריח שגרם לבחילה מתמשכת, ושהאוכל היה מזוהם ומלא ברימות, היא לא "תנאי תברואה לקויים" . אלו מילים יפות מדי, מכובסות ....
אל הספר