138 | רונית ולגרין הגיהינום הזה לא היה רק מקום פיזי, אלא מצב תודעתי, קיום מעוות שבו כל מה שהכרנו וכל מה שהאמנו בו התהפך על פניו . במקום הזה, היגיינה היא מושג שאין לו שום אחיזה במציאות . מים, אם יש, מיועדים לשתייה . תחבושות ? דבר שלא ניתן אפילו להעלות על הדעת . הרעיון עצמו היה מגוחך, כמעט אכזרי, במציאות שבה כל מאמץ נועד לשרוד את הרגע הבא . אפילו תחתונים לא היו . רק אותן שמלות איומות, גסות, מגרדות, שגילמו את שאריות צלם האנוש שניסינו לשמר . כאילו נועדו להזכיר לנו שוב ושוב כמה מעט נשאר מאיתנו . וכשאין, את מאלתרת . המוח עובר למצב של הישרדות . התביישנו . כל כך התביישנו . אבל לא הייתה ברירה . חתכנו חתיכות מהשמלה, מנסות להפוך אותן לתחבושות . התעסקות משפילה, מלוכלכת . שום דבר לא היה באמת יעיל . כתמים דיממו מבעד לבד, ריח של דם נדבק לעור, לשמלה, לאוויר שסביבנו . היינו מתהלכות מוכתמות, מתביישות להביט אחת בשנייה . הבושה שיתקה אותנו, חרגה מעבר לעצם המראה . היא חדרה עמוק לנשמה וגרמה לנו להרגיש פגומות, טמאות, חסרות ערך . כאילו לא רק גופנו הוכתם, אלא גם נשמתנו . והשמלות הלכו והתקצרו, פרומות . כל פרימה,...
אל הספר