ירושה שקטה | 133 למקום הארור הזה רעבות, צמאות . מי ששרדה את הימים ההם גילתה מהר מאוד, כאן את צריכה ללמוד את הרעב . לנהל איתו משא ומתן . הוא לא עוזב . בלילות אמא, אחותי ואני היינו מדברות . כל אחת דיברה בערגה למה היא מתגעגעת לאכול . האוכל בבית נראה היה כמו חלום רחוק . כמו לא היה מעולם . ואני ? אני רק חלמתי על פרוסת לחם טובה, עם חמאה . חשבתי על הכריכים האלה שהייתי משאירה בספסל האחורי בבית הספר . כמה הייתי משלמת עבור ביס אחד בכריך הזה . לפעמים היינו צוחקות על עצמנו - איזה חלומות יש לנו, לחלום על כריך פשוט וכמה הכול נהיה רחוק מהחיים הרגילים . אבל הצחוק ההוא היה צחוק של כאב . של ייאוש . היו נשים שהדיבור על אוכל שיגע אותן . חלקן הפסיקו לדבר . היו נשים שדווקא מצאו בזה כוח, לדבר על האוכל שאין . והבטן ? כמו חור שחור . שואבת פנימה כל מחשבה . כל דיבור על משהו אכיל . כאב שבהתחלה הוא צורב . אחר כך נעשה קהה . לבסוף נהפך לשגרה . ובין לבין - המריבות . פרוסת לחם נגזלת, קערית מרק נלקחת, ריב על קליפה . נשים שגנבו זו מזו . נשים שהיו אלימות זו לזו בשביל פירור אוכל . לא מתוך רוע . מתוך הישרדות . ראיתי אם ובת...
אל הספר