128 | רונית ולגרין שהעיניים המחפשות לא יבחינו בה . אבל ידענו שזה אשליה . מבט אחד, תנועה חטופה והאצבע כבר הופנתה . "את . " עמדנו כך שעות . חולות, עייפות, רעבות, אפטיות . השעות לא נספרו . השעון הפנימי כבה . הגוף עמד, הראש שקע . שום דבר חוץ מהרצון לעבור את הרגע . חלק מהמסדרים נערכו בעירום . אני אומרת את זה כך, פשוט, כי גם כך זה היה . בשלב ההוא כבר לא היה אכפת לאף אחת . לא הייתה פרטיות . לא נותר בנו מקום לבושה . הגוף נחשף, הפך לעוד שורה במפקד, עוד גופה לעין הבוחנת . בשעות הערב היה קר מאוד . היינו עומדות כך, רועדות, לא בגלל הקור בלבד . אסור היה לזוז . אסור היה לדבר . אסור היה לבכות . כל דמעה הייתה עלולה לעלות בחיים . כל שריר בגוף היה מתוח . שרירי הרגליים רעדו מרוב מאמץ לעמוד בלי לזוז . השרירים הקטנים בפנים התקשחו כדי שלא תיפול דמעה, שלא תהיה הבעה שתגלה פחד או כאב . אפילו עפעוף מיותר היה עלול להיראות כתנועה חריגה . הבלוקאלטסטה, יחד עם קצינים גרמנים, היו עוברים בין השורות . מבטים חותכים, סוקרים כל אחת . חיפשו מי שנראתה חולה, פצועה, חלשה, או סתם לא מצאה חן בעיניהם . מי שנבחרה, הוצאה מן השורות ...
אל הספר