ירושה שקטה | 123 לדחוק זו את זו, גופינו, שהורגלו לבעלות על מרחב, על כבוד, על פינה פרטית, סירבו להיכנע . מרפקים נפגשו בעצמות בריח, רגליים בברכיים זרות . התחלה של מאבק חסר תוחלת התפתחה, עד שצרחה חדה חתכה את האוויר . היא נכנסה . הבלוקאלטסטה שהייתה אחראית על הסדר בבלוק . אסירה פולנייה, בערך בגיל חמישים, עיניה חלביות ללא הבעה, פניה חלקות בצורה מוזרה, נטולות כל רגש ושפתיה דקות, קפוצות . היא נראתה עייפה, לא מעייפות של גוף, אלא של לב . עייפות שמכלה את תווי הפנים והופכת אותם למסכה . היא אחזה בידה מקל . המשך טבעי של זרועה . היא לא הסבירה . היא פיקדה . היא לא הביטה . היא ראתה דרכנו . הקול שלה, בעוצמה גבוהה וצורמת פילח את הבלוק לכל אורכו, נסמך על דפנות העץ, חזר אלינו כהד מעוות . ואז המקל היה מונף . פגש בירכיים, בגב, בראשים שהעזו להתרומם מעל לקו הסבל . היו שם בנות שניסו להסתכל לה בעיניים - טעות איומה . גם להרים את הראש היה סיכון . כולן למדו מהר מאוד להוריד מבט . לא לדבר . לא לזוז יותר מדי . שנאתי אותה . שנאתי אותה כמו שלא שנאתי מעולם . יותר מאשר את הגרמנים . יותר מאשר את האצבע שהצביעה ימינה או שמאל...
אל הספר