ירושה שקטה | 119 האחת בשנייה, לא זיהינו אף אחת . לא זיהינו בנות משפחה, חברות, שכנות . כולנו נראינו מאותו פס ייצור . ראש מגולח, שמלה אפורה מצמר גס, כפכפי עץ גדולים מדי ועיניים, עיניים מפוחדות ומעורפלות . עיניים של מי שכבר לא בטוחה אם מותר לה לבכות . אחותי עמדה לידי והצמידה אליי את כתפה . "את זוכרת את הנשים שראינו על הרציף ? " היא שאלה בלחישה חרישית . הנהנתי, בקושי . מובן שזכרתי . את הדמויות הדוממות ההן, עם העיניים הריקות, הראש החשוף, הצעדים האיטיים . "אז אלה אנחנו עכשיו," היא לחשה, "ככה אנחנו נראות . בדיוק . כמו אותן משוגעות על הרציף . " המילים שלה חדרו לי ללב . הרגשתי איך אני מתכווצת בפנים . אני רוצה לצעוק שזה לא נכון, שזה לא יכול להיות, אבל ידעתי שהיא צודקת . ידענו שתינו . עמדנו שם רגע, קפואות . לא משוגעות, לא באמת . רק נשים וילדות, שהפכו באחת לצללים של עצמן . וככל שעבר הזמן, הצל הפך אמיתי יותר מהגוף . לאט לאט התחיל ליפול עלינו מסך שלא ידענו לקרוא לו בשם . דברים קרו סביבנו בקצב שקשה היה לעכל . לפעמים הורו לנו לעמוד . לפעמים לשבת . לעבור ממקום למקום . תמיד בשתיקה . תמיד בלי הסבר . רק מ...
אל הספר