ירושה שקטה | 113 לפגוש את המבט שלהם . צעד אחר צעד . לא העזנו לדבר . גם לבכות בקול פחדנו . בכינו בפנים, בלב, בשקט . הכניסו אותנו למקלחות . תא גדול . מבנה אבן . ראשי מקלחות נעוצים בתקרה כמו עיניים כבויות . עמדנו שם, דחוסות זו בזו, כמעט בלי מקום להזיז ידיים או רגליים . הצפיפות נושמת על העור, מנסות להבין לאן הגענו . ריח של טחב, של מים עומדים, של פחד ישן שנקלט בקירות . העיניים התרוצצו לכל הכיוונים, מחפשות היגיון, תשובה, הסבר . אבל לא היה שם כלום חוץ מקירות אבן קרים ותקרה נמוכה מדי . "תתפשטו ! " צרחו עלינו הגרמנים . הסתכלנו זו על זו . לא היינו בטוחות ששמענו נכון . ואז אחת מהנשים אמרה בקול רועד, "תצאו בבקשה מהמקלחות, ואז נתפשט . " כמה תום היה בבקשה הזאת . כמה נאיביות . כמה אומץ . רגע של אנושיות בתוך גיהינום . כאילו לרגע אחד היא שכחה איפה היא נמצאת, ושוב חזרה להיות האישה שהייתה פעם . מנומסת, מבקשת, מאמינה שיש היגיון, שיש חמלה . העורקים בצווארו של הגרמני החלו לבלוט, פרצופו האדים והוא צרח, "תתפשטו עכשיו ! מה אתן חושבות, שזה מחנה קיץ פה ? " הוא עמד קרוב אליי . הצלחתי להריח את הבל הפה שלו . ריח חמ...
אל הספר