ירושה שקטה | 109 בזו אחר זו . הוא הביט בהן בשקט ארוך, לפעמים שאל שאלה או שתיים, ואז המקל סימן ימינה או שמאלה . והעומדת הצטרפה לטור ארוך בצד ימין או שמאל . אחת אחת הצטרפו לטור זה או אחר . ההחלטה נפלה בתוך שניות . גורל שלם בבת אחת . בלי דפים, בלי רישום, בלי תיעוד . רק מבט אחד והנפת יד . והחיים משתנים . או נגמרים . היה בזה משהו כמעט שקט מדי . החלטי מדי . כאילו זו לא החלטה על חיים שלמים, אלא מחווה שגרתית, כמו להעיף יתוש . נלחצתי . פחדתי שיפרידו אותי מאמא ומבובו . ניגשתי . הוא לא שאל כלום . רק שלח אותי ימינה . מבט קצר . סתמי . כאילו כבר ראה אלף כמוני . גם את בובו שלח ימינה . אמא ניגשה אחרינו . היא נולדה בשנת ,1900 אמא שלי . תמיד צחקנו שאמא מתקדמת עם המאה . קל לזכור את הגיל שלה . מאי 1944 . אמא בת ארבעים וארבע . הוא הסתכל עליה . יפהפייה . תמיד הייתה כזאת . חזקה, אצילית . ואז שאל בגרמנית, "בת כמה את ? " אמא לא היססה . ענתה בגרמנית רהוטה, "שלושים ושמונה . " הקול שלה היה יציב ואפילו בטוח . כאילו התאמנה על התשובה הזו מראש . אני ובובו הסתכלנו זו על זו . אמא אף פעם לא טעתה . בטח לא בגיל שלה . הבנו...
אל הספר