נשארנו שלוש

100 | רונית ולגרין לא הבנו בדיוק מה זה אומר . המבטים שלנו הצטלבו, אמא הסתכלה לצדדים, בובו תפסה לי את היד . הרגשתי שאני לא יכולה לנשום . שמעתי שוב ושוב את המילה Raus ( החוצה ) . היא חזרה על עצמה מכל הכיוונים ! Raus ! Raus . התחלנו לזוז . הקרון היה גבוה, קשה לרדת ממנו . אנשים ניסו לקפוץ, ניסו לרדת, נדחפו . כמה נפלו ישר אל הרציף . צרחות . בכי . אנשים שהתרסקו על הברכיים, על הפנים . מי שנפל, מיהר לקום . מי שלא הספיק - נבעט קדימה . לא היה ברור מי עוזר למי . רק ידיים . רגליים . צעקות . עיניים מבוהלות . בגדים נקרעים . שברי מילים . ילדים בוכים . אימהות צורחות . אבל הכול נטמע בתוך רעש גדול אחד . הנביחות התקרבו . לא העזתי להסתכל ישירות על הכלבים . אבל שמעתי אותם . קרובים . מאוד קרובים . המשמעות חדרה לאט . בהתחלה רק כמסר עמום . ואז כהבנה מצמררת . המבוגרים סביבנו עצרו . לא אמרו כלום, אבל משהו בפניהם השתנה . הייתה השהיה קצרה, כמו שאיפה שלא משתחררת לנשיפה . המבט בעיניים שלהם . . . כאילו ידעו משהו שאנחנו לא ידענו . מבט של אנשים שכבר הפסיקו להילחם . ואז עוד צעקה," " ! Frauen rechts ! Männer links " ( נ...  אל הספר