94 | רונית ולגרין בילדים . כשמגיעים לספירה של ,80 טורקים וסוגרים את הקרון . לא 81 . לא 79 . עולים . אחותי ואני, אבא ואמא . דוחק נורא, אנשים עומדים לחוצים זה לזה . אין מקום לשבת . כמעט אין מקום לעמוד . אני, לא יכולה להזיז את הידיים . כל תנועה הכי קטנה מצריכה מאבק . הדופק שלי הולם בתוך הרקות . מאבק על נשימה . על חמצן . אבא אומר לי - עליס, תנסי לעמוד ליד הדופן, אולי מהחרכים תוכלי לשאוף קצת אוויר . אני נדחקת לשם . מצמידה את הפנים לחרך . נשימות שטחיות . הריח היה שילוב של עץ ישן וזיעה טרייה . והרכבת מתחילה לזוז . רעידה בקרקעית הקרון, שהופכת במהירות לטלטול כבד . אנשים נופלים אחד על השני . מי שעומד קרוב לדלת חוטף את המכות הראשונות כשגלגלי הקרון חרקו על הפסים . אני עומדת . נלחמת שלא ליפול . הדופק שלי הולם, הפה יבש . לא מעזה לבכות . רק מחזיקה את היד של אחותי חזק, שלא תיעלם לי בתוך הדוחק . לא מעזה לשחרר . מרגישה שגם היא נאחזת בי . הרכבת מתחילה לנוע . המסע מתחיל, ואיש לא יודע לאן . ביום הראשון לנסיעה יש רעש בקרון . בכי, צעקות, שאלות, תפילות . אנשים עוד מקווים . עוד מדברים . עוד נלחמים על פיסה של מ...
אל הספר