88 | רונית ולגרין הם נראו כאילו הלכו לאירוע . אף אחד לא אמר מילה . בחורים צעירים לא היו . כולם כמו אוטו אחי, נלקחו לפני שנתיים לצבא ההונגרי . צעדנו . בני משפחה, שכנים, חברים, כולם יהודים, זזו יחד כגוש אחד . כל אחד נושא על גבו תיק קטן או מזוודה קטנה שהכילה את חייו, זיכרונותיו, תקוותיו . פנים מוכרות חלפו לידינו . המורה שלי מבית הספר, הקצב מהפינה, הבחור מהמכולת, השכנים . כולם עכשיו חלק מאותה שיירת כאב . בצידי הרחוב, בצידי התהלוכה המוזרה הזו, עומדים שוטרים הונגרים, שומרים שאף אחד לא יברח . המדים שלהם נראו פתאום מאיימים יותר, המבט שלהם קר, מרוחק . לאן יכולנו לברוח ? אני ובובו אוחזות ידיים חזק, כל כך חזק, כאילו אם נשחרר משהו יקרה . הידיים שלנו היו קרות ולחות, אבל לא הרפינו . אמא ואבא הלכו לצידנו . הלכנו . לאן ? לא ידענו . רק ידענו שאנחנו חייבים ללכת . התהלוכה הסתיימה ב"גטו העיר" של סיגט . רובע בן ארבעה רחובות . ארבעה רחובות של ייאוש . ארבעה רחובות דחוסים שהפכו בין לילה לכלא ללא סורגים, מקום שהגדרות סביבו היו רק תזכורת למה שהיה פעם חופש . התושבים שגרו שם קודם פונו, ואנחנו נדחסנו במקומם . הקיפ...
אל הספר