ירושה שקטה | 83 זו הייתה תחושת דחיפות שצמחה מבפנים . כמו אזעקה שקטה בתוך הגוף . תחושה שאי אפשר להתעלם ממנה, לא משנה כמה ניסיתי להתכחש לה . משהו לא בסדר . לא ידעתי מה, אבל ידעתי שאני חייבת ללכת הביתה . עכשיו . כשהתקרבתי לרחוב שלנו, הנשימות שלי התקצרו . ניסיתי לשכנע את עצמי שזה כלום . שהכול בראש שלי . אבל כשהגעתי לדלת, כבר ידעתי שזה לא . פתחתי אותה, והכול היה שונה . הסלון היה מואר כמו תמיד, אבל היה נדמה שהאור קר . כמו תאורה של חדר חקירות . אמא עמדה באמצע החדר . לא זזה . היא בכתה . הרגע הזה הימם אותי . כאילו כל החוזק שלה, שממנו שאבתי כל חיי כוח, התפורר לנגד עיניי . אני חושבת שלא ראיתי את אמא שלי בוכה מאז שהייתי ילדה קטנה, וגם אז היא תמיד ידעה מתי להסתובב רגע כדי שלא אראה . אבל הפעם היא לא הסתובבה . היא פשוט עמדה שם, ודמעות על לחייה, היא בכתה בשקט . אמא . אישה שתמיד הייתה יציבה, חזקה, מישהי שאפשר להישען עליה, עמדה ובכתה . אבא עמד לידה . הוא לא ניגש אליה, לא נגע בה, כאילו לא ידע מה מותר ומה נכון עכשיו . הוא רק הסתכל עליה, ואז עליי, ואמר בקול חלש, כמעט לוחש אבל נחוש מאוד, "אנחנו צריכים לארוז...
אל הספר