78 | רונית ולגרין לעד . רגע שבו העתיד היה לא בטוח, והעבר כבר לא יכול לשנות דבר . המשפחה כתבה אותו רגע לפני שיצאו לגטו . מילים שהן פרידה מאוטו, מהבית, ומהחיים . שורות שכתבו אנשים שברור להם שימיהם ספורים . הם ידעו שהם הולכים למקום לא ידוע, והבינו טוב מאוד שזה כנראה הסוף . שורות קצרות . משפטים פשוטים . אבל כל מילה שם נשאה עוצמה שלא יכולתי להכיל . כאילו כל אות היא משא כבד . כל מילה שם . . . כל מילה שהכבידה על הלב . אוטו הראה את זה לאמא ולבובו . אמא הראתה לי . בכיתי . לא יכולתי שלא . זה הרגיש כאילו סבא שלי, מיקשה, מדבר איתנו מהעבר . האיש שמעולם לא הכרתי פתאום הפך אמיתי יותר . קול מתוך הדף . ואז התחילו השאלות . מה עושים עם דבר כזה ? אי אפשר לקפל אותו ולהחזיר לארון . אי אפשר לשים במגירה ולשכוח ממנו . זה מסמך שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, כמו תזכורת למשהו קריטי, משמעותי, עצום וגם נורא . הוחלט למסור את המכתב ליד ושם . הרגשנו ששם הוא יהיה במקום הנכון . ואז, כמה חודשים אחר כך, הגיעה הודעה מיד ושם . בערב יום השואה ,2011 המכתב של סבא מיקשה יוקרא בטקס המרכזי בהר הרצל . בערב ההוא נסענו יחד . אוטו, ...
אל הספר