66 | רונית ולגרין בזמן שתפרה, אנחנו ישבנו בסלון . אני זוכרת את השתיקה . כל אחד ישב עם המחשבות שלו . אבא שיחק באצבעות שלו, בובו קראה ספר אבל העיניים שלה לא באמת היו בדף . אני רק בהיתי בקיר . אף אחד לא העז לשאול שאלות . מה כבר אפשר היה לשאול ? ביום שבו לבשנו את המעיל עם הטלאי ויצאנו לרחוב, האוויר הרגיש דחוס יותר . אנשים הביטו . לא כולם, אבל מספיק כדי להרגיש . חלק סובבו את הראש, כאילו לא רוצים להכיר, אחרים הסתכלו ישירות, בעיניים קרות או מלאות רחמים . אף אחד לא אמר מילה . לא היה צריך . מהר מאוד התרגלנו להרגיש את המבטים עוד לפני שראינו אותם . אפילו ילדים קטנים שעברו לידינו, הביטו ואז משכו את היד של האמא שלהם . הייתה תנועה כזו, כאילו מישהו לוחש להם, "אל תתקרבו . " כשהלכנו ברחוב, לא היה צורך לבדוק אם הטלאי נראה . ידענו שהוא שם . הוא הפך לחלק מהגוף, כמו סימן לידה . רק כזה שאי אפשר להסתיר, כזה שמכריז עליך אחרת, עליך שונה, עליך נבדל . משהו כבד, שמכביד על הכתפיים . משהו שלא נעלם גם כשמנסים לשכוח . ההליכה הפכה איטית יותר . היינו מסתכלות ישר קדימה, כמעט בלי להסתכל ימינה או שמאלה . לא רצינו לפגוש מב...
אל הספר