ירושה שקטה | 63 מטפחת קרושה עדינה, דוגמה של עלים קטנים . היא הניחה אותה על הראש, בלי לקשור . רק הניחה, כמו סימן . אמא עמדה מול פמוטי הכסף הקטנים והדליקה את שני הנרות . היא שלחה את ידיה קדימה, עשתה שלוש תנועות סיבוביות אל עבר פניה, תנועה שמזמינה את האור פנימה, ואז הניחה את הידיים בעדינות על העיניים . כל פעם מחדש הייתי מחכה לרגע הזה . רגע של דממה . של ריכוז . של בקשה . לא שמעתי את המילים . הן לא נאמרו בקול . אבל הרגשתי . הרגשתי את מה שאמא מבקשת . מבקשת חיים טובים למשפחה . מבקשת בריאות, שקט, שהכול יסתדר . ומודה . מודה על מי שיש, על מה שיש . היה משהו כמעט קסום בדקות האלה . כאילו הזמן עמד מלכת . השעון עצר . הרחוב שתק . כאילו כל העיר חיכתה עד שאמא תסיים את הברכה שלה . ולאט לאט נוסף נר שלישי . בלתי נראה אבל נוכח מאוד . ואמא הוסיפה גם תפילה על אוטו . בלי לומר מילה, רק עוד רגע אחד של שקט, של הצמדת כפות ידיים לעיניים . מין היסוס קל . לא ידענו איפה הוא . לא קיבלנו ממנו מכתב כבר חודשים . לא שאלנו, לא היה מה לשאול . אבל כשאמא עמדה ככה, עם הפנים מוסתרות, היה ברור שהיא מדברת גם אליו . שומרת עליו, איכ...
אל הספר