ירושה שקטה | 59 בימים ההם, אבא כבר לא נסע למנסרה לפרקי זמן ארוכים כמו פעם . הוא נשאר בבית, איתנו . נוכחותו, שבדרך כלל הייתה מרגיעה, הפכה לסימן שמשהו אינו כשורה . הייתה דריכות בתנועות שלו, במבט . הוא הקשיב לכל רעש קטן, כאילו כל חריקה של עץ או נקישה על הדלת היא התרעה . אני זוכרת לילה אחד, שבו נשמעו רחוק יריות בודדות, לא קרובות מדי אבל גם לא רחוקות מספיק . כולנו ישבנו בסלון, מחכים . אמא הושיבה אותנו קרוב אליה, כאילו עצם הקרבה הפיזית תוכל להגן עלינו . הגרמנים פשוט התמקמו בתוך הבתים בסיגט . בתוך החיים . אצלנו, בתוך הבית שלנו, גרו פתאום שני קצינים גרמנים בחדר אחד, ובחדר השני שני שוטרים הונגרים . הם לא היו אכזריים בגלוי, לא צעקו, לא הרביצו . להפך, הם היו מנומסים מאוד . אדיבים מדי . אבל מאחורי החיוך המתורבת עמד קור, כמו ברזל קר . הם אולי אמרו "בבקשה" ו"תודה", אבל בעיניים שלהם לא היה שמץ של חמלה . רק שליטה . כשהיו פונים אלינו, זה תמיד היה בשפה זרה . בגרמנית . השפה שלהם נשמעה לי קשה, חותכת . המילים כמו נזרקו לחלל החדר, חדות, מדויקות, קרות . כשהם צחקו ביניהם, זה נשמע כמו פקודות . כשהם שתקו, זה הי...
אל הספר