54 | רונית ולגרין במגמה ריאלית אלקטרונית . למה ? אוהבת לאתגר את עצמי, אבל פה עשיתי טעות . בכל בוקר הייתי קמה עם תחושת כבדות, יודעת שלפניי עוד יום של ישיבה בכיתה, הקשבה לשיעורים שמרגישים לי רחוקים ולא נוגעים בי, עוד ניסיונות להבין נוסחאות שאני לא רוצה להבין . אפילו בהפסקות אני מרגישה שאני קצת בצד . כמו צופה מהצד על סרט שבו אני אמורה לשחק תפקיד ראשי אבל איבדתי את התסריט . ואז אני מגיעה להורים ומכריזה על סוף . "לא הולכת יותר לתיכון," אני אומרת לאמא ואבא ההמומים, "לא אוהבת, לא רוצה, לא הולכת . " והם, שלא מבינים מה נפל עליי ועליהם, לא יודעים איך להגיב . אבא שותק . ואז קם ויוצא מהחדר . ורק אמא אומרת בשקט אופייני, "תגידי תודה שיש לך בית ספר ללכת אליו . " המילים שלה נחתו עליי בשקט, אבל לא הבנתי את כובדן . לא באמת . הן נשמעו לי כמו עוד משפט אימהי כזה, מין נזיפה רכה, כמו שהיא יודעת לעשות . לא עצרתי לחשוב למה היא אומרת את זה דווקא עכשיו, למה פתאום נצבע קולה בגוון אחר . מבחינתי, זו הייתה עוד סצנה רגילה בתוך דרמת ההתבגרות שלי . בשנת ,1941 עוד לפני שהבנו עד כמה השבר עמוק, קיבל אחי אוטו צו גיוס לפלוג...
אל הספר