ירושה שקטה | 45 היה קסום, ואני הייתי בטוחה שכל זה, כל היופי, כל האהבה, כל המשפחתיות, יישארו איתי לנצח . היו לי פינות סודיות, מקומות שרק אני ידעתי עליהם . עץ אחד גדול בפארק שבו אהבתי לשבת ולדמיין סיפורים . ספסל עץ מול הנהר, שבו הייתי כותבת במחברת שלי . אפילו הרחובות עצמם, עם חלונות העץ הצבועים והתריסים המתקלפים, היו בשבילי תפאורה של סרט קסום . חשבתי שככה זה יימשך תמיד, שהבית יישאר עומד במקום, יציב כמו עץ עתיק . שהמשפחה תישאר שלמה, החברים קרובים, הרחובות מוכרים, הריחות בבית קבועים . חשבתי שיהיו עוד שנים של ילדות רגועה . שעד שאהפוך לנערה, ואחר כך לאישה, אספיק למלא עוד עשרות מחברות, אכיר עוד אנשים, אגלה עוד מקומות . דמיינתי את עצמי גדלה בתוך אותם רחובות, מתבגרת יחד עם העצים שצמחו לצד המדרכות, הופכת חלק בלתי נפרד מהנוף . חשבתי ובאמת האמנתי שהעולם כפי שהכרתי אותו הוא קבוע, בלתי משתנה . שום דבר לא רמז לי אחרת . השגרה עטפה אותנו בחיבוק חם . גם כשפה ושם שמעתי רמיזות לשינויים פוליטיים, או לשיחות חרישיות בין המבוגרים על מה שקורה מחוץ לעיר, זה נשמע רחוק . כאילו שייך לעולם אחר . חשבתי, ולא ידעתי עד...
אל הספר