ירושה שקטה | 41 או אפילו להזכיר . בבית שררה ערבוביית שפות מרתקת, לפעמים מבלבלת ולפעמים פשוט מחבקת . אמא, בובו דודה שלי, וסבתא, שלה קראתי "מומו", דיברו ביניהן הונגרית, שפה מהירה ומתנגנת, מלאה בצלילים עגולים ורכים . הן היו חלק בלתי נפרד מהיום-יום שלי, ולכן גם ההונגרית הפכה לפסקול של ילדותי, שמות המאכלים, ובכלל . אבל כשאמא ואבא רצו לדבר על משהו סודי, משהו שלא רצו שאני אבין, השפה השלטת הייתה יידיש . יידיש חיה ביניהם כמו סוד עתיק, שפה מחבקת אך חמקמקה, מתערבבת בצחוק מתגלגל או בעצב דק שלא תמיד הבנתי עד הסוף . היידיש הייתה השפה שבה אבא דיבר עם הוריו, ותמיד הייתה לי הרגשה שזו שפה כל כך עשירה בהומור ובמטען היסטורי, של משפחתיות שהייתה ואיננה . שני ההורים שלי בהחלט היו מושא לקנאה אצל ילדה ארץ ישראלית שכמוני . וכך, מבלי להתכוון, נרקם בי בליל מופלא של שפות : אנגלית - לא רעה בכלל, צרפתית - בסיסית מאוד, כזו שמספיקה כדי לשאול איפה השירותים בפריז . יידיש - אני מבינה, אבל רק אם מדברים לאט, הונגרית שומעת ומבינה לא רע, אבל הלשון מתקשה לרקוד איתה כשצריך ממש לדבר . תמיד קינאתי בהורים שלי . ביכולת הדיבור האונ...
אל הספר