28 | רונית ולגרין אני כל כך אוהבת אותה . אוהבת לשמוע אותה, להתייעץ איתה . פינטזתי על הרגע הזה שבו היא תתפוס לי את היד . כמו שפעם כשהייתי קטנה אני החזקתי לה . חלמתי שאני מסתכלת עליה, על כל מה שהיא בשבילי ועל כל מה שאני בזכותה . רציתי שתהיה שם נוכחות . מגע . מבט . אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד . המציאות לא תמיד משחקת לפי התסריט שכתבתי לעצמי בלב . "ציפיות יש רק לכריות," הייתה אומרת סבתא אטל שלי בהונגרית צחה . כמה צדקה . כמה היא ידעה על החיים . ולי, לי היו הרבה ציפיות . אז עכשיו אני לא בלובי, לא עם כוסות קפה ועוגיות, אלא יושבת בדירתה הקטנה והמטופחת של אמא בדיור המוגן . הספה הוורודה עם הכריות, השולחן מאיקאה עם מפת התחרה שאף פעם לא ממש אהבתי אבל עכשיו אני מסתכלת עליה אחרת . ליליה, העובדת המסורה שלנו ממולדובה, יושבת איתנו . שותקת גם היא . כל אחת שוקעת בעולמה . אני מחזיקה את ידה של אמא . היד הזו שפעם הייתה כל כך חזקה, בטוחה, מנווטת את החיים . היום היא פסיבית, קלה יותר . לפעמים אני מחפשת בה את העוצמה, מסתכלת על הוורידים הבולטים, והתחושה היא שגם היד כאילו קצת ויתרה . הרפתה . אמא שקטה . עיניה חצי...
אל הספר