ירושה שקטה | 23 כאילו הפסנתר חיכה לו . ביטחון, דיוק, רגש . רק הוא והמוזיקה . לא צריך יותר . אוטו והפסנתר, זה היה סיפור אהבה . לא רומנטי, לא מהסוג המצועצע, אלא עמוק, גולמי, אמיתי . הוא אהב במיוחד לנגן ג'ז . ידענו, אני ואחותי, שאוטו היה מחליק מהבית בערבים, בשקט, והולך לנגן בפאב קטן . בבית מרזח . זה היה הסוד שלנו, אחיותיו בקנוניה מתוקה של שותפות . היינו שומעות אותו מתאמן על קטעים מהירים, מלאי אלתורים, שונה לגמרי מהקטעים הקלאסיים שאנחנו נאלצנו ללמוד . היה משהו חופשי בנגינה שלו . ספונטני, משוחרר . אבל הסוד, כמו כל סוד טוב, לא שרד לנצח . יום אחד, אבא תפס אותו . לא אשכח את הרגע הזה . את הצעקה של אבא, "זה לא מכובד ! יהודי טוב לא מנגן בפאבים של גויים ! " אני גם זוכרת את הפנים של אוטו . לא נבהל, לא התחנן, פשוט שתק . השפתיים קפוצות, העיניים דרוכות, אבל בפנים, כבר עבד על התוכנית הבאה . אבא השית עליו עונש חמור . "אתה מקורקע ! " הוא הרעים בקול, כועס לא רק על המעשה, אלא אולי גם על החופש שאוטו לקח לעצמו . אבל אני הכרתי את המבט הזה של אוטו . לא משנה מה תגיד לו, הוא כבר משרטט את הדרך החוצה . ואכן, כמה י...
אל הספר