16 | רונית ולגרין ואם אבא היה הביטחון שלנו, חזק, רחוק, לא תמיד נגיש, אז אמא הייתה הקרקע . הקרקע שעליה עמדנו כולנו . אמא שלי, אטל היפה, היא יפהפייה אמיתית . יפה טבעית כזו . אני תמיד אוהבת להסתכל עליה . כזו אשה אצילית, תמיד זקופה, לבושה יפה, תמיד מסורקת . היא לא אמא חמה ומחבקת . אישה קשוחה ועדינה בו זמנית . עם נימוסים אוסטרו הונגרים . משפחת הרשטיק היפה, קראו לאמא ואבא בסיגט . זוג יפה . אמא נולדה ב- ,1900 למשפחת הובר . בגלל השנה העגולה היה תמיד קל מאוד לזכור בת כמה היא . אנחנו שלושה ילדים בבית . אולי בגלל שאמא הייתה קשוחה, כל אחד מאיתנו למד לבנות לעצמו את מקומו . לאוטו, למשל, הייתה דרך משלו לעשות את זה . אוטו, אחי הבכור, גדול ממני בארבע שנים, תמיד הרגשתי שהוא עשוי מחומר אחר - מין שילוב נדיר של ביטחון עצמי, קסם אישי ואיזו אש פנימית שקשה להסביר . כשהוא נכנס לחדר, הוא לא רק נכנס, הוא ממלא אותו . לא בקולניות, לא בדרמה, פשוט בנוכחות . כולן היו מאוהבות בו . חברות שלי, שכנות, אפילו מורות . הייתה לו יכולת להגיד בדיוק את המילה הנכונה, ברגע הנכון, מבלי שזה יישמע מתאמץ . כאילו הוא יודע משהו שכולנו ר...
אל הספר