אלי שרעבי 234 והרפואי ממתין מרחוק . אנחנו מתקרבים, אסנת מובילה אותי לאט, עד שהיא מצביעה ואומרת "זה כאן, אלי" . אני מביט בשלושת הקברים . ליאן . נויה . יהל . השדות מסביב זוהרים, שקטים, הרקיע תכלת מתוחה, ציפורים מצייצות . אני מתפרק בבכי . לא מנסה לעצור . אסנת מחבקת אותי . אני כורע על ברכיי, לא רואה שום דבר . הכול מטושטש, השמיים, הנוף, המצבות האחרות, הדמויות שהגיעו איתי . הכול נעלם . יש רק יהל, נויה, ליאן . אחרי ארבעים דקות אני אומר לאסנת, "קדימה, נלך" . היא מביטה בי במבט שואל . "זה בסדר", אני אומר לה, "נלך" . אני מסמן לכולם, זהו . נגמר . אוסף את עצמי ומתחיל לצעוד לאט לכיוון היציאה מבית העלמין . זוהי התחתית . ראיתי אותה, נגעתי בה . עכשיו החיים .
אל הספר