אלי שרעבי 226 אנחנו מתקרבים למחנה רעים . הכול מוכר לי, כל כך הרבה פעמים עברתי פה . בתחנת האוטובוס על יד המחנה עומדים אנשים רבים עם דגלי ישראל . כשאנחנו מתקרבים אליהם עם הרכב, אני מזהה פרצופים מוכרים . חברים מבארי, חברים מהעוטף . אני נצמד נרגש אל החלון . בירידה מהרכב, בתוך המחנה, מקבלים את פנינו קצינים רבים, הם מכוונים אותנו לתוך מתחם שנראה כמו מין גן אירועים . מקום מאורגן, יפה ומסודר, שנראה שהוקם במיוחד עבור השבים מן השבי . יש קצין שמלווה אותי כל הזמן, יחד עם העובדת הסוציאלית . הם לוקחים אותי לחדר ייעודי שבו יש מיטה ומקלחת . על המיטה מונחים בגדים, במידה שלי, כמה מכנסיים וכמה חולצות שמתוכם אוכל לבחור מה שבא לי ללבוש . הם מציעים לי להתקלח ולהתארגן לפני שאפגוש את בני המשפחה . העובדת הסוציאלית הולכת והקצין נותר בחדר, עומד על יד הקיר . אני מניח שהוא נשאר איתי כדי לוודא שלא אפגע בעצמי . אני לא אפגע בעצמי, אני רוצה להגיד לו, אתה לא מבין כמה אני כואב, אך כמה אני רוצה לחיות . אני נכנס להתקלח ולהתגלח . אני בוהה בכיור, בברזים, בקרמיקה הלבנה, בסבון, בשמפו . בכל הדברים שלא ראיתי כבר זמן רב . אני מת...
אל הספר