אלי שרעבי 138 כמו אלה . ניסיון להבין למה פתאום אנחנו הולכים מכאן . ולאן . אנחנו אוספים את המעט שיש לנו לתוך שקיות ומתכוננים ללכת . השובים שוב מסבירים לנו, בדיוק כמו במעבר ההוא לפני שמונה חודשים, שתכף נתחלק לזוגות ושכל אחד מאיתנו ילך עם שובה אחר . הם מבהירים לנו שאנחנו הולכים בשקט, שאסור לנו לענות לאנשים ברחוב, שאסור לנו להסתכל מסביב, שאנחנו צמודים לשובה שהולך איתנו, ושלא נעז לברוח או לעשות בלגן, כי זה יסתיים עם כדור בראש . אני שומע אותם ורק חושב על המדרגות הגבוהות שבהן ירדנו לכאן . הגוף שלי עדיין כואב מהמכות שהפח נתן לי, אני עדיין מתקשה לנשום, ומאמץ הטיפוס מפחיד אותי . למרבה האירוניה, הפח הוא השובה שמוצמד אליי . הוא לא מביט לי בעיניים . אנחנו מסתדרים כולנו בטור ומתחילים ללכת . לאחר הליכה שקטה במסדרון החשוך אנחנו מגיעים למדרגות, ושם אנחנו עולים, זוג אחר זוג . למרות הכאבים, אני מצליח לטפס את המדרגות הגבוהות, כמעט ללא עזרה . הגוף שלי חזק יותר משחשבתי . יש בי חשש כבד מהעלייה לרחוב, מהיציאה החוצה . שמונה חודשים לא ראינו שמש . שמונה חודשים לא נחשפנו למראות העיר והמלחמה . אני לא יודע מה נראה ...
אל הספר