אלי שרעבי 118 מדברים איתו על זה — אני רואה איך קשה לו . אני שומע אותו פתאום בוכה בתפילות שלהם . כורע על הרצפה וממש בוכה, כמו ילד . אני רואה אותו נע בחוסר שקט בתוך המנהרה . ברור לי שהוא מפחד, שהוא לא רוצה ללכת . ברור לי שהוא לא לוחם מיומן, ושהוא מבין שהיציאה החוצה לקרב, פירושה מוות . ביום שהוא יוצא, אני שומע את המשולש מדבר איתו ומחזק אותו . אני מציץ מהחלל שלנו ורואה איך הוא מלביש עליו וסט לחימה ומחבק אותו . וזהו . הוא עולה החוצה . אחריו עולה גם המסכה . אני לא רואה אותם יותר . חבל לי ששניהם הולכים . הם לא צדיקים גדולים, כמובן, אך ביחס לשאר יש בהם אנושיות ויש בהם חיבה אליי, ויש לנו קשר קרוב, עוד מהימים הראשונים של השבי . במקום המסכה והמנקה, יורדים למנהרה שניים . לאחד קראנו "האפור" בגלל שערו המאפיר, ולשני קראנו בהתחלה "ג'וניור", כי טעינו לחשוב שהקול היפה החדש שהצטרף לתפילות שלהם הוא הקול שלו . בגלל ש"הזמיר" היה כבר תפוס, הוא הפך ל"ג'וניור" . אחר כך הבנו שלא הוא בעל הקול היפה, אלא האפור . היינו זקוקים לכינוי חדש, אבל זה לא היה קשה . היחס שלו אלינו, הצורה הבוטה והאלימה שבה הוא מדבר, ההתעלמות...
אל הספר